השפעת הורים על מצבו החברתי של ילדם

אדלר טען שתחושת השייכות, היא כמו אויר לנשימה. כפי שאדם זקוק לנשימה בכדי לחיות, כך הוא זקוק לתחושת השייכות כדי להתקיים. אדם נע כל חייו לעבר מטרה אחת והיא תחושת השייכות - השאיפה להרגיש חלק מהקבוצה, להרגיש בעל ערך ומשמעות, לקבל התייחסות אישית, להרגיש מועיל ותורם. אם נותנים לי להיכנס לקבוצה, תנאי השייכות שלי יהיו חיוביים, אם אני רוצה להשתייך לקבוצה שלא מקבלת אותי אני עלול לפתח התנהגות שלילית בכדי לנסות להיכנס לקבוצה בכוח.

יש לנו נטייה להרגיש שילדינו הינם שלוחה שלנו, כשלמעשה הם אנשים בפני עצמם והפרשנות שלהם שונה משלנו. גם אם אנחנו נוכחים בסיטואציה חברתית וליבנו נחמץ למראה דחייה, לא בהכרח שילדינו הרגישו אותו דבר. אנחנו לפעמים "דוחפים" להם רגשות שהם תוצאה של מה שאנחנו היינו מרגישים אם היינו במקומם. לעיתים אנו רואים בהם סוג של חוויה מתקנת לחוויות ילדות מתסכלות שלנו ולעיתים אנחנו עצמנו חווינו חוויות חברתיות חיוביות ומעוניינים שילדינו יחוו גם, למרות שזהו אינו חלק מהצורך שלהם. אם להם יש צורך בחבר אחד או שני חברים ואנחנו דוחפים אותם להיות חלק מחברה גדולה.

תפקידנו לתווך לילדינו את המציאות, להוציא אותם לחיים עם כלים ומיומנויות חברתיות. לשקף להם מצבים. אם הם באים מאוכזבים הביתה מסיטואציה חברתית חשוב לשקף להם מה היה. להקשיב, ולומר, אני מבין שאתה, אני שומע שאתה ולא למהר להסיק מסקנות עבורם, אלא לעזור להם להגיע למסקנות בעצמם.

אנחנו כהורים מהווים מודל, והערכים המובילים בבית, אלו הערכים איתם יוצאים ילדינו לעולם, לאו דווקא הערכים המדוברים, אלא בעיקר אלו הנעשים. אם אני מעביר לילדי ערך של נאמנות ובעצמי איני שומר נאמנות לחברים ובני משפחה, זה המסר שיעבור. אם אני מעביר לילדי מסר, לא לשקר ובעצמי משקר ליד ילדי, זה המסר שיעבור אליהם ולא משנה כמה פעמים אומר להם ואעניש אותם על שקרים. גם לומר לילד, אם מרביצים לך תחזיר, אבל אל תפתח במכות, זהו סוג של מסר כפול. ילד לא יודע לזהות ניואנסים, מתי הוא התחיל ומתי התחילו איתו. ברמת האלימות הקיימת כיום בחברה, עדיף לנו למסור מסר של לא להרים ידיים כלל, אלא לגשת לסמכות.

בהדרכת הורים, בנושא מקובלות חברתית אני מנחה את ההורים שברגע שילדינו מתאר לנו סיטואציה שבה הרגיש מאוכזב, עלינו להיות אמפאתיים כלפיו ולצאת ממקום של הזדהות. במקום של הזדהות, אנו חשים רחמים וצביטת לב וזהו מקום שממנו איננו יכולים לעזור, ואנו רק משדרים לילדינו סוג של רחמים על כמה שהם מסכנים וסובלים. ממקום של אמפטיה אני יכולה לעזור, כאשר לאחר ששיקפתי לילדי את הסיטואציה, אני אומרת לו, אני מבינה שנפגעת, מה אתה חושב שיכול היה למנוע את הפגיעה, מה היה גורם לך להרגיש אחרת, איך אתה חושב שעליך להגיב. כאשר אנחנו מגלגלים את הכדור לפתחם, אנחנו מבינים את הפרשנות שלהם למצבים. כמובן שיש משמעות למה שאנחנו חושבים על הסיטואציה, אבל כדאי להביע אותה בזהירות, ובשיקול דעת. יתכן וילדינו הגיעו הביתה פגועים מאוד, אנחנו בתגובתנו כבר דיברנו בגנותו של אותו ילד שלכאורה הזיק לילדנו, כאשר למחרת ירצה ילדנו להתחבר איתו בכל זאת, תלווה אותו בכל הזמן מה שאנחנו אמרנו עליו. יחסים ואינטראקציות הם דינאמיים ועלינו לסמוך על שיקול דעתו של הילד בקבלת החלטות חברתיות.