אין כמעט אדם שהסתובב ברחוב בעיר מרכזית בישראל ולא נתקל בנציג של גרינפיס המנסה להחתים אותו על התחייבות לתרומה לארגון. אבל האם אתם בעצם יודעים משהו על הארגון הזה חוץ מהעובדה שנראה שחבריו אוהבים נורא לשוט בסירות גומי בעוד ציידי לווייתנים כעוסים מנסים להפיל אותם בזרנוקי מים ?
ובכן, אני חשבתי שזה כל מה שהם עושים, נלחמים כל מיני מלחמות אקולוגיות גלובליות חסרות סיכוי שלא ממש נוגעות לחיי היום יום שלי. עד שפגשתי את צחי, נציג בלתי נלאה של אותו ארגון, לוחם ללא חת למען איכות הסביבה ונודניק שלא ברא השטן. צחי הוא היחיד שהצליח לגרום לי לעצור ליד אחד הדוכנים של גרינפיס ואף גרם לי לחשוב איך להיות ירוק, ואני גר בתל אביב כבר לפחות עשר שנים אז יש לי לא מעט ניסיון בהתחמקות מאנשים שכמותו.
בהתחלה שלפתי את התירוץ הרגיל שלי – לא מעניינים אותי לווייתנים באוקיאנוס השקט ולא פינגווינים בצ'ילה , אני ישראלי ואני מעדיף לתרום את כספי לארגונים שדואגים לישראל. יופי, ענה צחי תוכל לחתום על עצומה נגד תחנת הכוח הפחמית החדשה באשקלון או לתרום למאבק להגדלת מספר מסלולי האופניים בתל אביב. מה זאת אומרת תל אביב ? אתם מתעסקים גם בעניינים בתוך ישראל ? גרין פיס זה לא ארגון אקולוגי בינלאומי ? לרגע נראה כאילו החיוך של צחי נעלם, אך הוא חזר ברגע שצחי תפס אותי בשרוולי וגרר אותי לכיוון שולחן קטן ומוצף ניירות שעמד בקרבת מקום. הוא הושיב אותי על כיסה פלסטיק ובמשך כעשר דקות נאם בפניי בהתלהבות.
גרינפיס – אקולוגיה לכל
גרינפיס (או Greenpeace) הוא ארגון די ותיק, הוא קיים כבר 37 שנים הוא התחיל כארגון קנדי שמחה על הניסויים הגרעיניים שערכה ארצות הברית ליד אלסקה בשנת 1971 אולם לאחר מכן המשיך והתפתח לכדי ארגון אקולוגי כלל עולמי. אפשר להגיד ששלושת העקרונות המנחים את אנשי גרינפיס במאבקם למען איכות הסביבה הם: ביצוע של פעולות יצירתיות כמה שאפשר ואלימות כמה שפחות (ואם כבר יש אלימות הם תמיד אבל תמיד דואגים להיות בצד שסופג אותה), חוסר תלות מוחלט בתאגידים או ארגונים ממלכתיים (ולכן הצורך לגייס תורמים ברחוב) ובנוסף ששיפור המערכת האקולוגית העולמית דורש השקעה של מאמץ רב במאבקים אקולוגיים מקומיים וקטנים יותר. כיום יש נציגויות של גרינפיס בארבעים ואחת מדינות והן מעורבות במאות מאבקים למען איכות הסביבה כמו גם בהעלאת המודעות האקולוגית הכללית.
גרינפיס ישראל – שומרים על איכות הסביבה שלנו
לוחמי הקשת בענן הגיעו לישראל לפני שתיים עשרה שנים. מאז הספיקו כבר חמישה עשר אלף אנשים להירשם כתומכים של גרינפיס (שזה לא רע לדעתי לארץ שבה על כל שני אנשים יש חמישה שמבקשים תרומה למשהו). וברוך השם בארץ שלנו גם לא חסרים מאבקים אקולוגיים. נתחיל בתחנת הכוח הפחמית באשקלון שזה הכי חזק עכשיו, מסתבר שיש יותר מדי רופאים שמתמחים במחלות בדרכי הנשימה בישראל אבל לא מספיק חולים אז החליטו לבחור עיר נוספת מלבד חדרה שיוכלו להקים בה תחנת כוח בטכנולוגיה מיושנת ומזהמת (מישהו אמר רידינג?). נמשיך בקישון, זוכרים את המאבק של חיילי השייטת, אם אתם לא מעוניינים לחכות למאבק דייגי הקישון של 2020 או לזה שיבוא אחריו כדאי שתנסו לעזור ולמנוע את שפיכת הפסולת של מפעלי חיפה לנחל ומשם כמובן לים. ונסגור ברמת חובב, זה אולי קצת רחוק אבל הרבה יותר נורא. אף אחד לא ממש יודע מה כבר הספיקו לשפוך שם לאדמה אבל זה ממש לא עושה טוב לכל האנשים שגרים מסביב ומה שהכי מעצבן הוא שלבעלי המפעלים המזהמים ביותר בארץ יש מפעלים באירופה שעומדים בתקנים אקולוגיים מחמירים מאוד. זה לא שהם לא יכולים הם פשוט לא רוצים.
טוב, כמו שבטח שמתם לב הצליחו לשכנע אותי, על המקום התחייבתי לתרומה של חמישים שקלים לחודש, התחלתי לקרוא מאמרים על איכות הסביבה חתמתי על כמה עצומות ואפילו הטרחתי את עצמי והגעתי להפגנה או שתיים. את מי מעניינת איכות הסביבה? אותי.