איך נעשיתי אופטומטריסט

לא מעט אנשים שואלים אותי איך נהייתי אופטומטריסט. הרי כל מי שמכיר אותי יודע שמה שעניין אותי בחיים זה לכתוב. כל חיי הקצרים עסקתי בכתיבה מאז שאני זוכר את עצמי. זה התחיל כבר בכיתה ב' כשנכנסו אלינו כמה חבר'ה מכיתה ו' באמצע שיעור הבעה והודיעו כי עומד לצאת עיתון בית ספרי ומי שרוצה לפרסם משהו שיעביר את זה דרך המורה שלו. כתבתי איזה שיר על הגליל וכמה שהוא יפה והבאתי למורה. היא קראה את השיר, הסתכלה עליי בתמיהה, ושאלה: "אתה כתבת את זה לבד?", "כן" עניתי. היא שוב הסתכלה על השיר ואמרה: "אולי אני צריכה להחליף עדשות, אני לא מאמינה שילד בגילך משתמש בשפה כזו. אז או שאתה עילוי או שהעדשות שלי דפוקות". בסוף השיר הופיע בעיתון ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי כמו משורר. מאז אני רק כותב וכותב. אז איך נכנסה אופטיקה לתמונת חיי? הכול התחיל באיזה חנות משקפיים קטנה ובמנהלה החביב שהיה בעליה של החנות. 

 

 

משהו כמו חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא. חיפשתי עבודה להתפרנס ממנה כדי שאוכל להשכיר לי דירה לבד ולכתוב בשקט את הספר הראשון שלי. ראיתי במקומון מודעה שנוסחה כך: " חנות משקפיים מחפשת מוכר חרוץ וממושמע. שכר נאה למי שיימצא מתאים. לפרטים נוספים לפנות למנהל". התקשרתי למספר שהיה רשום שם וקבעתי עם המנהל ראיון. כבר למחרת הייתי בחנות. המנהל בדיוק מכרעדשות לאיזה בחורה צעירה ואני חיכיתי. אחרי 5 דקות הוא התפנה אליי, לחץ יד ומייד שאל: "חביבי, אתה יודע מה זה אופטיקה?, למה אתה רוצה לעסוק בזה?" . ניסיתי להיראות בטוח: "אני לא ממש מבין באופטיקה, אבל אני לומד מהר, אני חרוץ ואני נהדר עם אנשים".

"התקבלת" ענה לי מייד המנהל במפתיע. "מה זהו?" שאלתי בתמיהה. "כן", הוא ענה לי "פשוט אתה היחיד שהתקשר, אני אופטומטריסט זקן ואני חייב שמישהו יעזור לי פה, ויפה שעה אחת קודם".

 

 

בחיים לא האמנתי כי חנות משקפיים קטנה בשם המוזר "רואים רחוק רואים שקוף" תיהפך לביתי השני. ביליתי בה שנתיים בהן הכרתי לעומק את המנהל הזקן שהיה לא רק אופטומטריסט מעולה אלא גם אדם מרתק שלימד אותי הכול על אופטיקה ועל החיים. עם הזמן פיתחתי חושים מיוחדים לנושא וידעתי אחרי 10 שניות עם בנאדם איזהhttp://www.opticana.co.il/data/עדשות-מגע/29להתאים לו, איזה מסגרות משקפיים הוא יאהב וכו'. בנוסף הסתובבתי עם פנקס קטן ובו תיעדתי את השיחות עם מנהלי האהוב, את הלקוחות הצבעוניים שהיו באים לחנות ואת הספקים שהגיעו פעם בשבוע.

 

 

 

אז, בתקופה ההיא בתוך חנות משקפיים קטנה ומטריפה, בין מכירת עדשות למדידות משקפיים, נזרעו הזרעים הראשונים לאהבתי השנייה (הראשונה היא כתיבה למי ששכח) – אופטיקה. יצאתי ללמוד את התחום והיום אני אופטומטריסט בעצמי. אבל אין מה לעשות, אהבה ראשונה לא שוכחים, היא תמיד חוזרת בסוף. אז בשעות הפנאי שלי המשכתי לכתוב ספר המבוסס על דמותו של המנהל ועל הדמויות שתיעדתי בחנות המשקפיים. שם הספר באופן לא מפתיע הוא: "האופטומטריסט" וברור לי שאת העותק הראשון שלו אני אעניק באופן אישי למנהל החנות שלימד אותי את כל מה שאני יודע.